אולם: מדיסון סקוור גארדן, ה MSG האחד והיחיד. מתמלא 41 פעם בכל עונה ב19,812 צופים, מתוכם 20% סלבס, 79.7% ניו יורקים לבושים טיפ טופ וספייק לי אחד נקודה שלוש, שכבר 11 שנים מעמיד פנים שהוא לא מתגעגע לרג'י מילר.

מאמן: ג'ף הורנסק. שנה ראשונה בניקס, אחרי שנתיים וחצי כמאמן פיניקס, מהן אחת איומה כצפוי מהסגל, אחת מגניבה שבה פרח הדראגיץ' באמצע המדבר, ועוד כמה חודשי ג'יעג'וע עד הפיטורים.

הורנסק אתנו בגלל שהוא:

דומה שתי טיפות מים לסטן לורל, הרזה… מהשמן והרזה…לורל והארדי… what ever

לא חווה כישלון קולוסאלי בעברו ולכן יש סיכוי קטן שלא יהיה באסט מוחלט

ניצל בלבול רגעי של הזן מאסטר בריאיון הקבלה כשאמר "אני אוהב שהקבוצה שלי זורקת שלשות" ופיל שמע "אני אוהב שהקבוצה שלי משחקת משולש"

ד – כל התשובות נכונות.

אולי הורנסק יצליח. לא יודע. עוד מעט תבינו כמה אלוהים, אלילת המזל והטריינרים יצטרכו לעזור לו כדי שיהיה טוב. בכל מקרה, הוא בטוח יהיה שיפור יחסית לקריקטורה העגומה שדשדשה לנו על הקווים שנתיים, זאת שעונה לשם דרק פישר ושותה קפיריניה בקריביים על חשבון 25 המיליונים שהבטיח לו דולן. וכל מה שעשה זה להגיד משולש במבחן. יא אללה איזה דיל.

מאזן בעונה שעברה: 50-32. כמו שאמרו בהירושימה על 1946 – פחות גרוע משנה שעברה. עד ינואר עוד נראה היה שיש מצב לפלייאוף במדמנת המזרח, ואז הכל התפרק. היתרון, לכרמלו הייתה חצי שנה לעצב תספורת לאולימפיאדה. וזה, תודו, עניין להתחשב בו.

בפלייאוף: 

תפתחו, זה הברקה, לא וירוס.

קיץ 2016

עזבו: רובין לופז, חוזה קלדרון וג'ריאן גראנט – בטרייד לשיקגו. דרק וויליאמס – חתם במיאמי, קווין סראפין – חתם במכבי, ברצלונה, אינדיאנה, לנגסטון גאלוויי – ניו אורלינס, קלייאנטוני ארלי – חתום במחלקה השיקומית של שערי צדק אחרי שקיבל כדור, כלומר קליע, בברך, לו אמונדסן – don't know, don't care, ארון אפללו – הלך לסאקרמנטו.

הגיעו: דריק רוז, ג'ואקים נואה וג'סטין הולידיי – בטרייד משיקגו, קורטני לי – שחקן חופשי, ברנדון ג'נינגס – שחקן חופשי.

בנוסף – ווילי הרנאנגומז הגבוה, מינדאוגאס קוזמינסקאס הליטאי החכם, לפי פרסומים זרים, מוריס נ'דור הקופץ ומרשאל פלאמלי המיוחס בחוזים מובטחים חלקית.

עוד יעשו מאמצים להיכנס לרוסטר – רון בייקר, ג'יי פי טוקוטו וצ'ייסון רנדל. גגלו אותם אם בא לכם, המחשב שלי מסמן שגיאת כתיב על כולם.

איך עבר הקיץ בניו יורק: דוגלאס אדאמס כתב פעם שהאוויר בקיץ בניו יורק מסריח כאילו טיגנו בו עיזים. אז על פניו הייתי צריך לשמור  את הציטטה לשנה הבאה, אבל מי יודע מה יקרה אז, ואם כבר חשבתי על אחת טובה, אני מביא אותה.

ובהרחבה, איך היה: קודם כל, נתנו גרוטאה ספרדית לא מתפקדת וקיבלנו MVP. כלומר פורמר MVP, אבל זה הדבר הכי קרוב שהיה לנו, אז על פניו… סמיילי מחייך?

לא ממש. בארבע השנים מאז עונת התואר שיחק דריק רוז 39, 10, 51 ו66 משחקים. הוא סובב, מתח, קרע, נקע, סדק ושבר כל אחד מרמ"ח אבריו ושס"ע גידיו והגיש בקשה רשמית לגינס להכיר בו כאדם הראשון בעל תרי"ג נכויות. כל אחד מתהליכי החזרה והשיקום הרבים שלו הפך לסאגה מתמשכת, ובמקביל ירדו המספרים בחדות. אם להודות על האמת, דריק רוז הפך מהגארד המוביל בליגה, אקספלוסיבי כמו זיקוק יום עצמאות ומנהיג כמו מינימום נפוליאונצ'יק, לחננה איטית ומפונקת שלפעמים נראה שמשחק רק כדי לקחת כסף הביתה. And that's bad. בינינו, בלי שאף אחד לא שומע, עמדת הרכז הפותח של הניקס מדאיגה.

כנ"ל מתחת לסל. עבור בינוניות מתולתלת העונה לשם לופז קיבלנו את ג'ואקים נואה. נואה היה שחקן ההגנה של הליגה לפני שנתיים, ואחד הסנטרים המוסרים הטובים בליגה, אם לא ה…, אבל בעונה שעברה שיחק 29 משחקים והסתפק בארבע נקודות במשחק. אז הוא חכם ומוסר ושומר והכל, אבל הרגליים שלו מזכירות את הפולקעס של המטילות הבדואיות שמסתובבות לי בחצר. מה שנקרא כרעי תרנגולת. לא מכאן יבואו שעות השינה של הורנסק.

ומאחר ובניו יורק אנחנו מקבלים את המשלוחים בחבילות גדולות, נשאר בשק מקום לעוד חתול אחד צנום, קוראים לו ברנדון ג'נינגס ופעם הוא קלע 55 נקודות במשחק. בארבע העונות האחרונות הוא שיחק 127 משחקים, מתוך 328. יוצא קצת פחות מ40%. הגיבוי של קראטצ'ס רוז, להזכירכם.

בעמדה שתיים קיבלנו את השחקן הכי אפור שאפשר לדמיין, שהיה דהוי אפילו בממפיס – קורטני לי. אני אוהב את קורטני לי, בחיי. הוא נותן 10 נקודות, קצת ריבאונד, קצת אסיסטים, קצת חטיפות, הגנה טובה ו38% משלוש, ובקושי מפספס משחקים. כשמשווים אותו לצפוי מהקודמים, אפשר לסחוט חיוך.

עוד הגיעו – מספרד ווילי הרנאנגומז שזה מין פורזינגיס בלי גובה וציפיות, מגרסת השיניים מינדאוסקאס קוזמינסקאס שאלוהים יודע איך סחט שלושה מיליון על זה שעשה פרצוף חכם ויהיה הג'ינובילי שלנו, וגם מוריס נ'דור, מרשאל פלאמלי ועוד כמה חלקים. לא מהם תבוא הישועה, בטח לא לנשמה חוטאת מסדר הגודל שמסתובבת במסדרונות הMSG ומקשקשת בשלשלאות.

העונה הקרובה

חמישיה: רוז, קורטני לי, כרמלו, פורזינגוד ונואה, לפחות לעשרים משחקים. אח"כ נראה.

ספסל: ג'נינגס, ג'סטין הולידיי, לאנס תומאס, סאשה ווייצ'יץ', קייל אוקווין, הרנאנגומז, נ'דור/קוזמינסקאס/פלאמלי.

על עמדות 1,2 ו5 סגרנו בשיחה על עוללות הקיץ. אמל"ק – קביים, אפור, קביים, וזה למרות היוטיובים המיוזעים, ההצהרות המפוצצות והאהבה המופגנת של הצמד נואה את רוז לעיר, למורשת, למחויבות ולבלה בלה בלה.

נותרו צמד עמודי התווך, כרמלו ופורזינגיס. מלו השלים בקיץ את הפיכתו לאייקון נבחרת. הוא הפך לקלע המוביל של נבחרת ארה"ב בכל הזמנים וקיבע שם מעמד כמנהיג ומודל לחיקוי. כל זאת כהמשך ישיר למטמורפוזה שהחל בה בעונה שעברה, מאוטומט נקודות אנוכי למנהיג ומנטור שמוותר על זריקות ולוקח צעד הצידה כדי לפנות במה לחברים לקבוצה. אני רוצה להאמין שימשיך בכך גם בעונה הקרובה, וימשיך להיות אביו הרוחני של העילוי הלטבי שלנו, שהעלה בקיץ קילוגרמים וטרח על משחק הפוסט. יש מצב לא רע ש40% מהחמישייה אפילו יהיה מהנה לצפייה, לפחות לרבע עונה.

נשאר רק לתפור תכנית משחק שתתן ביטוי מכסימלי למה שנשאר מיכולות ניהול המשחק של רוז וההגנה של נואה, לצד היכולת ההתקפית וההנהגה (?) של מלו, ובמרכז שלה לשים את הפורזינגיס ותהליך ההתפתחות שלו. כל מה שמסביב זה רק טיח ופיגומים שיספקו באדיבותם קורטני לי ולהקת הסטטיסטים.

בין זמרות הליווי נסתכל במיוחד על ג'נינגס, שאם יישאר בריא (RDRR) יהיה גיבוי מצוין לרוז, גם אם לא שקול במיוחד. עוד יכולים להפתיע הרנאנגומז וקוזמינסקאס, שעשויים להתגלות כפגיעות לא רעות.

ניסיתי להיות אופטימי. יצא לי ריאלי. ננסה להכניס הכל לתוך פתיחת טארוט אחת.

תרחיש אופטימי: רוז נשאר בריא, נואה נשאר בריא, ג'נינגס נשאר בריא.

רוז נותן 60% יכולת MVP, נואה נותן 60% יכולת DPOY, ג'נינגס נותן 60% מ55, כרמלו 60% מנהיג והפורזינגיס מתקדם ב60%. קורטני לי אפור מבריק, הרנאנגומז וקוזמינסקאס מתעלים, ג'יי פי טוקוטו זוכה בתחרות ההטבעות והורנאסק על הקווים עושה דיו דיו וכולם רצים, קופצים, קולעים, מוסרים ושומרים. וראה זה פלא, ביוני עדיין משחקים כדורסל בניו יורק. בפוטנציאל האידיאלי, יש מצב לגמר מזרח.

אני רואה מבטים קטני אמונה ביציע. סבבה, אז קבלו את זה!

תרחיש פסימי: רוז שובר את עצם הפז"ם בנובמבר, נואה נפצע בזמן להספיק להצטרף לאבא ביציעים של האוסטרליאן אופן, ג'נינגס קורע את הACL בחימום למשחק הפתיחה מול קליבלנד, הנותרים מחזיקים מעמד עד פברואר ואז מצטרפים בתורות לפישר על היאכטה ומחסלים לו את הקאפיריניה.  כולם חוזרים בזמן לפתיחת הפלייאוף, לצפייה המסורתית במשחק הפתיחה של האוף סיזן שמארגן מדי שנה פיל ג'קסון. הגרסה הניו יורקית לנאום המוטיבציה לשנה הבאה.

תרחיש ריאלי: אני אוהד ניו יורק מאז גיל 10. 32 עונות פתחתי עם הקבוצה המתסכלת הזאת. סיכוי סביר מאוד שהתרחיש הפסימי, מגוחך ככל שיישמע, הוא התרחיש הריאלי.

אז משהו אופטימי לסיום, כי אי שם באוקיינוס ההודי יש אנשים שמחים, אז מה לנו כי נלין.